מאת פוג'ה לפ, מבוא מאת קורהה
אנשים שונים הגדירו את החיפוש הרוחני שלנו כחיפוש אחר לידה מחדש, ילדות שנייה. שחרור מכבלים, מדפוסים מהתניות, לעבר חופש, עצמאות, אינדבדואליות. רוב הבסיס התיאורטי של הפסיכולוגיה המערבית מצביעה על הילדות
כתקופה בה עיצבנו לעצמנו את אישיותנו, תכונותינו, כמקור לרוב בעיותינו ובעצם למי שאנחנו.
מה קרה שם בילדות, שהשפיע כל כך על חיינו? איך קשורה הסביבה והמשפחה בה גדלנו למי שאנחנו היום? והאם אנחנו באמת אותה אישיות שאנחנו היום, או שזוהי רק שכבה מזוייפת שהיינו צריכים לפתח בתור ילדים על מנת לשרוד ולקבל אהבה מהסביבה.
איך זה משפיע על חיינו היום? מה אנחנו סוחבים איתנו מהעבר עד היום ואין בן עוד צורך? איך הילדות שלנו יושבת עלינו עד היום, ואיתה הקולות של אמא ואבא בראשנו, הפחדים, האשמה, הספק העצמי, הרגשה בסיסית שאנחנו לא בסדר, שאנחנו לא מסוגלים… מה? האם נולדנו עם כל אלה? האם נולדנו עם הרגשת ספק עצמי, חוסר ביטחון? פחד, בושה. לא! אז מאיפה כל זה הגיע והאם אפשר להיפטר מזה.
איך הפכנו מילדים מלאי אנרגיה, שמחים, צוהלים, סקרניים, תמימים, לא מתפשרים, חיים, למה שאנחנו היום, איך האנרגיה שלנו התכווצה, והחיים שלנו אולי קיבלו כיוון שבכלל לא רצינו. אולי אנחנו בכלל חיים מציאות שהיא באמת מה שאנחנו רוצים? אולי אנחנו כבולים בתוך הבלים של העבר, משחקים תפקיד בסרט שנגמר כבר מזמן ומחפשים אחר מה שחסר לנו אז?
תרפיית הפרימל, שפותחה ע"י ארתור יאנוב (הצעקה הראשונית) בסוף שנות השישים שפרצה אז דרך ונחשבה למהפכנית ומרדנית לתקופתה, עוסקת בדיוק בכל אלו. לרגל חג הפסח, מגיעה לארץ תרפיסטית גרמנייה בשם פוג'ה לפ שמנחה סמינרים של תרפייית הפרימל ברחבי העולם, החלטנו לראיין אותה.
איך פותחה תרפיית הפרימל ומהו הבסיס התיאורטי שלה?
תרפיית הפרימל פותחה ע"י דוקטור ארתור יאנוב בשנות השישים המאוחרות, יאנוב תיאר אותה "כתרפיה הטבעית" מבוססת על ההיפותזה שלו שרוב ההפרעות הפסיכולוגיות קשורות לטראומות מתקופת הילדות. הבסיס התיאורטי לתרפיה הינה ההנחה שזיכרונות ראשוניים של אנשים מהחיים מגבשות את ההתרשמויות של בני
האדם לגבי החיים ושהן השפעות של תת תודעתיות על הכיוון של חיינו. יאנוב אמר שאנו נולדים שהוויות של צורך: אנו צריכים שיאכילו אותנו, שנישמר חמים, שנורשה לגדול ולהתפתח, ושידאגו לנו בהרבה דרכים שונות אבל ספציפיות.
אם אנחנו מתכחשים לצרכים האלו, לכל תקופה שלא תהיה אז אנו נפגעים.אם אנחנו לא שמחים, או לא מתפקדים, זה קודם כל בגלל שנפגענו בעברנו.זה פשוט לדבר על הפגיעות שלנו, או לחשוב מחשבות חיוביות, לא יכול לשנות לגמרי את הדרך בה אנחנו מרגשים,. אנחנו צריכים דרכים אחרות על מנת לרפא את הטראומה.
למה בכלל צריך אותה? ואיך בעצם נוצרות התניות או טראומות?
אנו מגיעים לעולם הזה עם יכולת והצורך להביע את רגשותינו: אושר, כאב, כעס, צורך עמוק, צער, בדידות ועוד באופן מלא. אבל אנחנו לעיתים קרובות גדלים ולומדים שזה לא בסדר להראות את הרגשות שלנו כי אנחנו ננזפים "על זה שהבענו אותם. "אל תבכי, בנים לא בוכים… "תהיה בשקט, אל תכעס, תהיי ילדה גדולה"
לעיתים קרובות נאמר גם לילדים "אל תהיה טיפש" כשהם אומרים איך הם מרגישים. אז הם למדים מהר להחביא חלקים אלו של עצמם על מנת לרצות את הוריהםכאשר נאמר לנו שזה לא בסדר להביע את רגשותינו, אנחנו מפנימים את המסר שלהרגיש זה לא בסדר. כתוצאה מכך אנו מאבדים קשר עם חלק חשוב מעצמנו.
האמת שעומדת מאחורי זה היא שהרגשות שלנו הם ההבעה החשובה ביותר של הנוכחות שלנו בעולם. לרוע המזל, כאשר אנחנו חוסמים או מאכסנים רגשות אנו נעשים מתוחים, לא שמחים, עייפים או חולים. לבסוף אנו נעשים חלוקים. צרכים ופגעים שלא יכולים להיות מובעים משאירים אותנו לסחוב משקל כבד של נושאים
שונים שמתישים את האנרגיה הטבעית שלנו, ומונעים מאיתנו חיים יצירתיים ומלאי הנאה.כאשר אנו קטנים אנו נפגעים בשתי דרכים שונות. הראשונה, ההורים לעיתים קרובות אינם יכולים לפגוש את הצרכים שלנו לתזונה, צומת לב, מגע ודאגה. אנחנו מתחילים "לרעוב" רגשית ומנתקים את עצמנו מלהרגיש את הכאב של הצרכים שלא נפגשו. הרבה הורים אינם מוכנים להורות מודעת, הם אינם יודעים מהם צרכים של ילד, או שהם אינם יכולים לפגוש צרכים אלו מאחר והם מדוכאים, לא שמחים, או פגועים רגשית בעצמם. ובמילים אחרות הם אינם יכולים לתת לנו מה שאין להם.
מחקרים אחרונים מראי שנטישה רגשית יכולה להיות נזק גדול יותר אפילו מניצול ישיר. זה מדהים שהחברה מבקשת רישיון לנהוג באוטו, אך איננו מקבלים שום הכשרה בהורות, או בלגדל בנאדם בריא רגשית. הדרך השנייה הינה שאולי חווינו ניצול רגשי, מילולי, גופני או מיני בעברנו.
לרובנו טראומת ילדות אינה אירוע חד פעמי, אבל דפוס של אירועים כואבים ובעלי נזק לאורך תקופה של זמן (למשל לגדול בבית של הורים אובססיביים, שתלטנים, בורים או הורים לא זמינים מבחינה רגשית)
ואיך זה משפיע או מתבטא בחיינו?
לפגעים והצרכים הישנים שלא נפגשו ישנה השפעה רגשית חזקה.רוב חיינו הבוגרים עלולים לעבור בחיפוש אחר צרכי הילדות האלו שלא נפגשו בדרך כלשהי אחרת. אנו אולי נתחיל מערכות יחסים עם אנשים שאנו הופכים להורים חלופיים, מתוך תקווה שהם יהפכו אותנו למאושרים. אנו אולי נתמכר לאוכל, אלכוהול או סמים להעלים את הכאב בפנים. אולי נהפך אובססיביים עם תהילה, יופי, כסף או כוח "להרגיש טוב" אז אנחנו בורחים מהמתח הפנימי שלנו, מפחדים לעצור,מאחר שאם נעשה כן נישאר עם דבר מלבד תחושת כאב פנימית.
איך עובדת התרפיה?
תהליך תרפיית הפרימל הינו תהליך טבעי שעוזר לנו לפרוץ את הדפוסים הללו,. הוא משתמש ביכולות ריפוי פנימיות שלכולנו יש. ילדים בוכים ישר כאשר הם פגעים. זה משחרר חמרים ביוכימיים שמורידים את המתח, והתוצאה הינה שהם בסדר גמור לאחר כמה דקות, לתרבויות ולציביליזציות מסביב לעולם ישנם ריטואלים ומסורות שונות לשמר בריאות נפשית, ולטפל בחוסר תפקוד, רובם מערבים קתרזיס,שעוזר לנו לשחרר כאב טראומטי עמוק. לצערנו בציוויליזציה שלנו זה אבד.
תרפיית הפרימל משתמשת בדרך הנשכחת הזאת. על ידי אפשור של הבעות טבעיות, (בכי, שיברון, כעס, כאב…וכו' ) לאורך זמן אנו מגלים את האני האמיתי שלנו. כאשר אנו מרגישים בטוחים להוריד את ההגנות שלנו, אנו נהיים פחות מפוחדים מכאב הילדות שלנו, ומתאפר לנו לחיות אותה מחדש, להרגיש את השפעותיה, ולהטמיע זאת בחיינו הבוגרים. בסופו של דבר איננו צריכים עוד להתגונן ולהעמיד פנים. יש לנו הרבה יותר אנרגיה נפשית להיות נוכחים בחיינו בהווה, להכניס שינויים חיוביים ולפגוש את צרכינו. אנו מרגישים הקלה מרגשות שליליים, והתנהגויות הרסניות. עם עבודת הפרימל אנו למדים לסמוך על היכולת הריפוי הטבעית שלנו. זוהי דרך להכיר את עצמנו באופן עמוק ביותר, שאנו ממשיכים להשתמש על מנת להשיג בהירות בחיינו.
כילדים אנחנו לעיתים קרובות מבולבלים על ידי ההתנהגות של הורינו. אנחנו צריכים להאמין שהם אוהבים אותנו, אז בדרך כלל אנחנו תופסים אותם או כל דבר שהם עושים כדבר הנכון. אפילו אם הם מכים אותנו, אנחנו יכולים לחשוב שזה נעשה לטובתנו. ראיתי הרבה אנשים שניגשים לסשן הראשון שלהם כשהם אומרים: "הייתה לי ילדות נורמלית, ההורים שלי אהבו אותי, הם סיפקו לי אוכל לבוש וכל מה שהייתי צריך, אני לא יודע למה אני מרגיש עצוב" זה לא הרבה לפני שהם מבינים כמה הם לא קיבלו ביטחון רגשי, דאגה מקבלת, צומת לב לא מחולקת, ורשות
אוהבת לגלות מי הם.
מה תפקידך בתור מנחה?
מה שאני עושה לעזור לאנשים לבוא במגע עם זיכרונות מהילדות שלהם ועם הרגשות שהם סוחבים איתם הוא קודם כל להיות גמישה, אני מתאימה את התהליך לצרכי המטופל הספציפי במקום לעקוב אחרי איזושהי מערכת של טכניקות מסוימות. במקרים מסוימים אני אציע טכניקות מתרפיית הגשטלט, פסיכודרמה, תרפיית גוף, דמיון מודרך, הרפיה ועוד…אם אני חושבת שהם יכולות לתת עזרה לאותו הבן אדם, שלו נשאר החופש לבחור מה "עובד" בשבילוהמטרה של כל טכניקה היא לעזור להם לבוא במגע עם הרגשות שלהם והתפקיד של התרפיסט, הוא לספק אווירה מוגנת ומזמינה לביטוי חופשי של הרגשות. בדרך כלל אנחנו מתחילים ממה שקורה עכשיו, הם מוזמנים להביע את מחשבותיהם
ורגשותיהם ולהיות מודעים למה שקורה בגופם. הקסם והפשטות של העבודה הזאת היא שאם אנחנו מאפשרים, להאט ולהזיז את כל ההפרעות היום יומיות כל חומר טראומטי וצרכים שלא סופקו יתחילו לצוף אל תוך המודעות שלנו, והגוף
האינטואיציה שלנו כבר תוביל אותנו.
יותר מאוחר ע"י כך שאנחנו מאפשרים להם לתעד ולדבר על הקשר בין רגשות מהעבר לבעיות ההווה, אנחנו יכולים לשים את העבר חזרה להיכן שהוא שייך- לעבר! ולחיות חיים הרבה יותר מספקים בהווה.
מה, וזהו? אחרי זה הכל בסדר, מה קורה לאנשים בעקבות התהליך?
אני חושבת שזה בלתי אפשרי למלות באופן מלא את צרכי הילדות שלנו, הזמן כבר חלף ואף אחד בעולם לא יוכל למלא את מקום הורינו, בכל זאת, אני יודעת שאנחנו גדלים וקרבים לטבע שלנו ע"י הפנמה של איך הרגשות האמיתיים שלנו הכירו תודה והשתקפו חזרה אלינו במדויק
התהליך אינו מסתיים בילדות. כבני אדם אנחנו גמישים מאוד, ויש לנו יכולת אינסופית ללמוד, לגדול ולשנות לעיתים קרובות אנשים שמשתפים בתרפיית הפרימל מגיעים לנקודה בה הם חווים שינוי מובהק ברגשותיהם ובנקודת המבט שלהם על החיים,. מגיעה נקודה שבה אין
יותר הסתכלות אחורה. וזה בגלל שבתרפיה רגשית עמוקה אנו פונים לסיבות לחוסר השמחה בחיינו, מתמודדים עם הגורמים לבעיותינו, ומרפאים במקום ללמוד איך לטפל בסימפטומים.
ברגע שהאדם מתמודד עם עברו, הם חופשיים לעזוב אותו ולשחררו ולהשתמש באנרגיה שלהם להעצים את חייהם.
