על פי החזון של המסטר הרוחני שלי, אושו, איתנזיה – החופש של האדם לבחור את זמן מותו – הינה זכות מלידה של כל בן אנוש. לפני מספר שנים, הוביל אותי הענין שלי במדיטציה לעבוד עם אנשים הנוטים למות. כך זכיתי בהזדמנות להיות נוכחת בהמתת חסד. חבר משותף הכיר ביני לבין אמריטה, אישה הולנדית מלאת חיים בשלהי שנות החמישים שלה. היא אובחנה כחולת סרטן הלבלב מספר חודשים קודם ונאמר לה שמצבה בלתי הפיך.
.
היא ערכה רבים מספריו, והייתה זו שהקריאה
את הסוטרות והשאלות לאושו לאורך השנים
מנישה ביקרה בארץ והעבירה שתי סדנאות
במסגרת אושו ישראל בספטמבר 2007
אז גם העלנו מאמר זה
על פי החזון של המסטר הרוחני שלי, אושו, איתנזיה – החופש של האדם לבחור את זמן מותו – הינה זכות מלידה של כל בן אנוש. לפני מספר שנים, הוביל אותי הענין שלי במדיטציה לעבוד עם אנשים הנוטים למות. כך זכיתי בהזדמנות להיות נוכחת בהמתת חסד. חבר משותף הכיר ביני לבין אמריטה, אישה הולנדית מלאת חיים בשלהי שנות החמישים שלה. היא אובחנה כחולת סרטן הלבלב מספר חודשים קודם ונאמר לה שמצבה בלתי הפיך. כשביקרתי אותה בביתה שבגרונינגן, הולנד, היא כבר היתה כל כך חלשה שכל פעילות הכאיבה לה: את רוב זמנה בילתה מרותקת למיטה.
במהלך המפגשים שלנו, חשבנו ביחד מה היא יכולה לעשות בכדי להכין את עצמה אל מותה הקרב ובא ואל הפרידה מילדיה. מכיוון שהיה עלי לעזוב את הולנד למספר חודשים היה זמננו המשותף קצר. התקרבנו זו אל זו מהר מאוד. וזהו ללא ספק אחד הדברים שמושכים אותי בעבודה הזו: כשאדם עומד בפני החוויה המשמעותית ביותר בחייו אין זמן לגינונים מיותרים. רגשות פחד, תיסכול או חיבה נוטים להיות עוצמתיים ולא מצונזרים.
מספר ימים אחר כך, כשנפרדתי לשלום, היתה לי תחושה שזו הפעם האחרונה שאנחנו מתראות. באהבה איחלתי לאמריטה דרך צלחה. ארבעה חודשים אחר כך היא עדיין היתה בחיים – אך רק בקושי. היא התקשרה במקרה ביום בו חזרתי להולנד, בכדי לספר לי שהכאב הפך בלתי נסבל. ובהסכמת הרופא שלה היא עומדת לעבור איתנזיה. האם אוכל לעזור לה בתהליך? ההזמנה של אמריטה נגעה בי עמוקות. הגעתי אל ביתה באחר הצהריים של הערב שנקבע. משהקשבתי לה, היה לי ברור שהיא מוכנה אל מותה. היא ומשפחתה בילו את השבועות האחרונים בניקוי של כל העניינים הלא סגורים והיא עמדה לעזוב אותם ללא חרטות. היא תרגלה מדיטציה באופן קבוע והקשיבה לקלטת שהכנתי עבורה עם מדיטציה מודרכת – מעין חזרה לשיחרור ברגע המוות.
בשלב מסוים בשיחה היא פנתה אל החלון והביטה החוצה. היה זה זמן אביב ועץ קרוב היה מכוסה כולו בניצנים ירוקים. "מנישה, אני מלאה בהכרת תודה כלפי החיים", היא אמרה, "עשיתי כל כך הרבה!". היא דיברה על המסעות שלה, על חברים ומאהבים, על איך שהמסע הרוחני שלה עם אושו שינה את חייה ואת מה שהיא חווה עכשיו. היא הוסיפה בחיוך, "את יודעת, אני מרגישה שאני עוזבת כשבתוכי דולק אור."
שאלתי אותה איזה שירים תרצה שישירו בחגיגת המוות שלה וביחד שרנו מספר שורות מהשירים החביבים עליה. קולה היה דק כאילו התאמצה לחזור על המילים ולהתאימן למנגינה המוכרת. אך בעיניה היה אור ורוך של אהבה. דיברנו עם ילדיה על איך היא היתה רוצה שיראו דקותיה האחרונות. בנה וביתה, שניהם בשנות השלושים לחייהם שמחו לשתף פעולה עם רצונה של אימם. השארתי את המשפחה לבלות יחד את השעות האחרונות שלהן וחזרתי אל ביתם באותו הערב. כמתוכנן, אמריטה כבר נפרדה מבנה ומביתה שחיכו כעת לרופא שעה שנכנסתי אני אל חדר השינה. ביושבי לצידה, הזכרתי לאמריטה שעדיין לא מאוחר לשנות את דעתה ושהיא יכולה לעצור את התהליך בכל שלב. "לא, אני מוכנה", היא אמרה בשקט, ולקחה את ידי בידה בעדינות. כפי שהסכמנו מוקדם יותר, עצמנו את עינינו בכדי למדוט יחד בפעם האחרונה בחייה. כעשרים דקות אחר כך נכנסו בנה וביתה בשקט עם הרופא. אמריטה פקחה את עיניה לרגע והתבוננה עליהם ללא מילים לפני שחזרה למדוט.
הילדים התישבו על הצד השני של המיטה, שעה שכלב המשפחה שללא ספק התנהל בשגרתו היומית, קירטע בשקט אל המיטה ונשכב מכורבל לרגליה של אמריטה. חדרה היה מואר באור רך, מוסיקת המדיטציה החביבה עליה התנגנה ברקע. יאן, הרופא הצעיר, חייך אלי כאומר שלום ואז שאל אותי אם אנחנו מוכנות. הבטתי באמריטה והזכרתי לה את בקשתה – שכאשר היא תהיה מוכנה לזריקה היא תסמן על כך בהרמת אצבע שקטה כדי שתוכל להמשיך למדוט ללא הפרעה. בתוך דקה או שתיים היא נתנה את הסימן. באותו זמן משכה באיטיות את ידה ממני.
אהבתי את המחווה הפשוטה הזו, היה במעשה הזה כל כך הרבה אצילות ושלמות. יאן החל להזריק לאמריטה בעדינות סם שיגרום לליבה להפסיק לפעום. דיברתי אליה בשקט. מעודדת אותה להמשיך להירגע ולשחרר. במהרה הנשימה שלה העידה שהיא מחוסרת הכרה. ארבעתנו התבוננו בפניה לעומק כך שכולנו ראינו את מה שקרה בהמשך: אמריטה החלה לצחוק! הסתכלנו אחד על השני בהשתאות וגם ארבעתנו התחלנו לצחוק. איך יכולנו שלא? אם היא מצאה את כל הסיטואציה משעשעת, אז…
לאט לאט נרגע צחוקה והיה ברור שהיא נעה אל עבר שלב אחר של חוסר הכרה. המשכתי לדבר אליה שעה שהתבוננתי בדופק בצוארה. הוא החל לגמגם, עד שלבסוף הפסיק לגמרי. אמריטה היתה מתה קלינית. עדיין המשכתי לדבר, מספרת לה שהגוף שלה מת כעת, שהיא איננה גוף, כי אם מודעות. שכעת היא חופשיה לנוע אל החדש. "אנחנו אוהבים אותך, אנחנו איתך. אושו איתך. המשיכי לנוע. את עושה עבודה מצוינת אהובה. המשיכי לנוע אל עבר האור". לפני שנים רבות הוכשרתי כמילדת והרגשתי כעת שההנחיה שלי את אמריטה אל מותה, לא שונה בהרבה מהנחיית אישה בלידתה.
הרגשתי שהדרך בה בחרה למות היתה כל כך שפויה ומתורבתת. וכמה נכון היה לי להיות נוכחת, תומכת בחברה לדרך המדיטציה ובמישהי שלמדתי לאהוב ולכבד. ארבעתנו נשארנו איתה למשך מספר שעות. כשנפרדנו, יאן אמר שמותה של אמריטה היה המוות היפה ביותר שחווה אי פעם. הפתיחות, הרגישות ואסירות התודה שלו נגעו ללבי.
על אף שישנתי מעט שעות, כשהתעוררתי הרגשתי מלאת חיים ומצאתי את עצמי שרה אפילו לפני שיצאתי מהמיטה. שרתי בדרך אל חדר המקלחת, שרתי בזמן שהתקלחתי ושרתי בזמן שהתלבשתי. אני אוהבת לשיר לעצמי מידי פעם, אך זה היה שונה. היה נראה שאמריטה נמצאת סביבי: רוקדת, צוחקת… חופשיה! היא לימדה אותי את אחד השיעורים הכי עמוקים בנוגע למות. אם אוכל למות עם שביב מהחן ואסירות התודה שהיו בה אחשיב את עצמי מבורכת מאוד.
