על תרפיית הפריימל והילדות מאת פוג'ה לפ"פריימל" היא אחת הסדנאות הפופולריות ביותר ב"מולטיברסיטי" – מרכז התרפיה והסדנאות באשראם של אושו שבפונה. המשתתפים בתהליך חוזרים אל הילדות, ועבור רבים זוהי דרך לנקות את המרתף המאובק של הלא מודע, ולחוות חופש מאסטרטגיות והגנות ישנות. פוג'ה, תרפיסטית המובילה קבוצות פריימל כבר שנים רבות, מסבירה מדוע חשוב כל כך לרפא את הזכרונות של ילדותינו.
על תרפיית הפריימל והילדות מאת פוג'ה לפ
(תרגום: זיו ארדמן)
"פריימל" היא אחת הסדנאות הפופולריות ביותר ב"מולטיברסיטי" – מרכז התרפיה והסדנאות באשראם של אושו שבפונה. המשתתפים בתהליך חוזרים אל הילדות, ועבור רבים זוהי דרך לנקות את המרתף המאובק של הלא מודע, ולחוות חופש מאסטרטגיות והגנות ישנות. פוג'ה, תרפיסטית המובילה קבוצות פריימל כבר שנים רבות, מסבירה מדוע חשוב כל כך לרפא את הזכרונות של ילדותינו.
בסיסה של תרפיית ה"פריימל" ("רגשות ראשוניים") הוא שחוויות הילדות המוקדמות שלנו מעצבות את הרשמים הראשוניים שלנו על החיים, וגם משפיעות על מהלך חיינו. מי שהגה והוביל גישה זו, עוד בארה"ב בשנות השישים, הוא ד"ר ארתור ג'אנוב, שחש שרוב הקשיים הפסיכולוגיים נובעים מהפרעות רגשיות שאת מקורן ניתן למצוא בטראומות ילדות.
לאשראם של אושו בפונה, (המכונה כיום "מרכז נופש ומדיטציה") מגיעים אנשים ממקומות רבים, ומכל כך הרבה רקעים שונים. האחד קיבל התניה חברתית ברזילאית, השונה מהתניה חברתית גרמנית, צרפתית או בריטית, אך למרות זאת, כולן התניות. בתהליך הפריימל, אנשים מתחילים לראות באופן בהיר: "זה לא העצמי האמיתי שלי. זה לא באמת אני".
אנשים מבינים, שההתניה החברתית אינה רק אישית, אלא גם קולקטיבית. זה קרה לכולם. בליבנו כולנו כמהים לחיבור, לאהבה, למדיטציה, למודעות. והם קיימים, מאחורי ההתניה החברתית.
בילדותנו, למדנו הכל מההורים שלנו, כי הם היו המודלים הראשונים שלנו לחיקוי. זו היתה התקופה בה למדנו כיצד להיות בקשר עם אחרים, וכיצד לקבל אהבה ואישור. זו היתה התקופה בה ספגנו את תבניות ההתנהגות של הורינו, ועיצבנו את ערכינו ואמונותינו. האופן שבו אני מתייחסת לעצמי ולאחרים, ונושאים הקשורים לאינטימיות, נובעים ביסודם ישירות מהדרך בה הותניתי על ידי הורי או אנשים אחרים שטיפלו בי.
עבור רובנו, הטראומה שבילדות אינה מאורע חד פעמי, אלא דפוס של אירועים מכאיבים והרסניים שנמשכו על פני תקופות ארוכות. כמו למשל, לגדול בבית עם הורים זועמים, מזניחים, שתלטנים באופן אובססיבי, בורים, או שאינם זמינים רגשית.
פצעים ישנים אלה, וצרכים שלא נענו, הם בעלי מטען ריגשי רב עוצמה, ואנו עשויים לבלות את מרבית חיינו הבוגרים במאמץ למלא צרכים אלה בדרך אחרת. אנו עשויים לחתור למערכות יחסים עם אנשים, אותם נהפוך להורים חלופיים, בתקווה שיגרמו לנו אושר. אנו עשויים להתמכר לאוכל, אלכוהול או סמים, כדי להפחית את הכאב שבפנים. אנו עשויים להפוך לאובססיביים לפרסום, יופי, כסף או כוח, כדי להרגיש טוב יותר. אנו בורחים מהמתחים והחרדה שבתוכנו, ומפחדים לעצור, מפני שאם נעשה כך, ניוותר ללא דבר מלבד הכאב.
עבודת הפריימל מחזירה אנשים אל הילדות, כדי להתבונן כיצד הם הותנו, מה הם חוו, מה הועבר אליהם מהוריהם, ואלו רגשות הם לא הורשו להביע, להראות או לחוות. הפריימל הוא הזדמנות לעבור את כל זה שוב, אך הפעם באופן מודע.
בסדנת הפריימל אנו עובדים עם חלקים שלא הובעו. עבור חלק מהאנשים זו עשויה להיות טינה על העבר. עבור אחרים, כעס שלא הובע. עבור אחדים, רגשות של אהבה שהם לא יכלו להביע כלפי ההורים. זה תלוי היכן נמצא האדם. ישנו מרחב, בו ניתן לראות מה אינו פתור עם ההורים. אך איננו מדברים רק על ההורים החיצוניים. אנחנו מדברים על דמויותיהם של אבא ואמא המוטבעות בנו, ושאנו נושאים בתוכנו.
בהטבעות הוריות פנימיות אלה, אנו נושאים את החלקים שהיו בהורינו, שלהם לא היתה הזדמנות לעבד. חלק גדול ממה שנחשב בעיניהם הורות, היה בעצם העברה של הפגיעות והפצעים שהם קיבלו מההורים שלהם. הדרך היחידה שלא להעביר פגיעות אלה לדור הבא היא לעבוד על העניינים האלה בעצמך.
זהו תהליך משחרר מאד. מכיוון שאחריו אינך חייב לחיות מהמקום המותנה הישן, הכולל את כל אי ההבנות, ההנחות המוטעות והעניינים הלא פתורים. למען האמת, אתה יכול להגיע ממקום אחר, שהוא קרוב בהרבה לאינדיבידואליות שלך. הייתי אומרת שלהרגיש זה הריפוי. ברגע שאתה מרגיש את הדבר, הוא יכול להירפא ואתה יכול לשחרר אותו. אינך חייב לשחזר אותו שוב ושוב בחייך.
אני רואה את הפריימל כמסע המתחיל באישיות, עובר אל האינדיבידואליות וממשיך אל הבודהה שבפנים. זה גורם לי להבין את מה שאושו מדבר עליו כל הזמן: מה שאנו מאמינים שהוא האישיות שלנו אינו קשור כלל עם אינדיבידואליות, עם המהות, עם העצמי האמיתי. לא מדובר בלפתח את האישיות שלנו, להבריק אותה פה ושם ולשפר אותה, מכיוון שהיא רק חלק מותנה בתוכנו.
כשאני עובדת עם אנשים שבאים לכאן בפעם הראשונה אני רואה שהם מעולם לא חשו את ההבדל בין אישיות לאינדיבידואליות, הם באמת מאמינים באופן עמוק שהאישיות היא מי שהם. להתחיל לראות שהאישיות היא דבר שנוצר בך – זה תהליך משחרר למדי, ולגלות את האינדיבידואליות שלך – זהו מסע מדהים.
בפריימל אנשים מבינים מהי ההתניה שלהם וכיצד הם מביאים אותה לידי ביטוי בהתנהגותם יום-יום, במערכות היחסים שלהם, בעבודה, ובחיבור שלהם לעצמם בכל הרמות. ברגע שהם מתחילים לראות שהם אינם האישיות שלהם, אמונותיהם או תפיסותיהם, הם מסוגלים להתחבר למשהו בתוכם שהוא הרבה יותר אמיתי. אנשים מרגישים אסירי תודה מכיוון שקודם לכן הם הרגישו שאין בידם בחירה, הם שיחזרו את העבר או התנהגו ממקום שאפשר לקרוא לו "הילד הפגוע" שבתוכנו.
הילד שבתוכנו עדיין חי. יתכן שאנו חיים בגוף של מבוגר, אך אנו נושאים את כל מה שקרה לנו בתוכנו, בתוך הגוף, ברגשותינו. העבר נמצא שם, ואם איננו מבררים אותו, אנו משחזרים אותו שוב ושוב. תכופות אנחנו מתנהגים מהמקום של ה"ילד הפגוע", מפני שתודעת הילד שבתוכנו אינה יודעת שכעת אנחנו כבר מבוגרים. זה מסביר מדוע אנו מגיבים למשהו בצורה מוגזמת. בכל פעם שאנשים מגיבים באופן קיצוני, אני תמיד יכולה לדעת בביטחון, שמאחורי ההתנהגות הזו יש פצע. ברגע שאנשים מבינים זאת, ההתנהגות שלהם מתחילה להתמתן.
לעתים קרובות אנשים אומרים שהם אינם יכולים לזכור את ילדותם, או שהם אומרים "היתה לי ילדות מאושרת". זהו סוג של הגנה לצורך הישרדות. הזכרונות נדחקו הצידה, בגלל הכאב שיש בחובם. באמצעות התרגילים שבסדנה, הם מתחילים להיזכר, ומתחילים להרגיש מחדש. זוהי אומנות של ממש, להוציא אותם לאט לאט מהכחשה, או מדפוסי ההישרדות שהם פיתחו בילדות כדי לא להרגיש מצבים שהיו מכאיבים מדי. אז, הרבה דברים מתחילים לעלות: זכרונות, תחושות, רגשות מודחקים, פגיעות, אי הבנות, דחיות, נטישה.
מנקודה זו, אני מתחילה לעבוד באופן ספציפי עם מה שאינו סגור עם ההורים. העניינים עם אבא הם בדרך כלל סביב סמכות או נטישה. אנשים באים במגע עם הטינה כלפי האב, שלא היה שם, או לא הפגין דאגה כלפיהם, או שהם באים במגע עם געגוע עמוק של היעדרו של אב, או הימצאו של אב שהיה מאד מרוחק רגשית. אחרי שנגעו בכל הרגשות הקשורים לאבא, בדרך כלל הצעד הבא הוא שהם יכולים להביע את מה שהם צריכים להגיד לו. חלקם צריכים להביע את הכעס שלהם, אחרים את שברון הלב, את הכמיהה לאבא, שנוצרה בעקבות הנטישה.
בהמשך, אנו עושים תרגילים שמעוררים את העניינים מול אמא, את העניינים ההישרדותיים. הילד אינו יכול לשרוד ללא אמא, ישנה תלות אמיתית. כמבוגרים אנו שורדים היטב ללא אמא, אבל הילד שבפנים אינו יודע זאת.
זה תמיד מתעתע יותר לעבוד על דמות האם, מכיוון ההיקשרות היא חזקה יותר. ההכחשה עולה בעוצמה – בדרך כלל יש לנו אובססיה להגן על אמא. זו הסיבה שבגללה אני תמיד עובדת עם אמא לאחר אבא, מכיוון שברגע שהמשתתפים חוו פריצת דרך עם אבא, מופיעה עוצמה, המאפשרת להם להתמודד עם אמא.
בתרגילים בהם אנו משתמשים, אנשים מקבלים הזדמנות לשחרר את אמא, ולהביע את מה שהם צריכים להביע. אנו עושים זאת בעזרת טכניקות מתרפיית גשטלט, פסיכודרמה, תרפיה גופנית, והרבה קאתארזיס ריגשי. אם אנשים חשים כעס, הם יכולים להכות בקירות, הם יכולים להכות בכריות. אם הם צריכים לבכות, הם יכולים לבכות. זה חשוב מאד גם לומר במילים את מה שיש צורך שייאמר.
דרך הבעת הרגשות, קורה הריפוי. ברגע שאנשים עוברים דרך הכעס והעצבות, הם משלימים משהו – במובן של השלמת מסע שלם עם ההורים. העניינים הישנים מוסרים מהדרך. לראשונה, הם יכולים לתקשר עם ההורים באופן בוגר הרבה יותר. ברגע שהם ניקו את העבר, האנרגיה אינה כבולה בשנאה חשאית או טינה כלפי ההורים. ברגע שאדם מתמודד עם עברו, הוא חופשי להרפות ממנו, ולהשתמש באנרגיה שלו כדי להעצים א חייו. האנרגיה הזו יכולה אז לזרום שוב לעבר חיים של אהבה ומדיטציה.
סדנת הפריימל בהנחיית פוג'ה תתקיים בבית אורן בין ה 28 ביולי ל1 באוגוסט
פרטים עליה תמצאו באתר בלינק הבא
ובטלפון 052-8883040
